רמר גולן - מפעלי ספורט ונופש בע"מ נ' עירי י ת צפת

פסק דין

בתובענה זו עותרת המבקשת כי בית המשפט ייתן סעד הצהרתי כי אין לה חוב כלפי המשיבה.

הרקע העובדתי

המבקשת זכתה במכרז מטעם המשיבה (להלן גם: "העיריה") למתן רשות שימוש להפעלת בריכת השחיה העירונית, הכוללת גם בריכת שחיה דרומית "המחוממת" ומתקנים נוספים (להלן: "הקאנטרי"). בחודש מרץ 2005 נחתם בין המבקשת לבין העיריה הסכם להפעלת הקאנטרי לתקופה של חמש שנים, עם אופציה לחמש שנים נוספות (להלן: "ההסכם"). בתמורה התחייבה המבקשת לשלם לעיריה תמורה חודשית בסכום של 7,920 ₪ ומע"מ, וסכום של 1,500 ₪ לחודש עבור שימוש בציוד. בנוסף התחייבה המבקשת לשאת בכל התשלומים הנוגעים להפעלת הקאנטרי ולתחזוקתו השוטפת, ובכלל זה תשלום עבור מים לבריכה ולמתקניה ותשלום מים להשקיה.

במהלך שנת 2007 ביקשה המבקשת להעביר את זכויותיה ואת חובותיה לפי ההסכם לחברה אחרת, יובל גולן מפעלי ספורט ונופש בע"מ (להלן: "חברת יובל גולן"). בעקבות זאת חתמו הצדדים ואף חברת יובל גולן על "תוספת להסכם מחודש מרץ 2005" (להלן: "ההסכם השני"), שבו צומצם ההסכם כך שיחול רק על בריכת השחיה הדרומית, מומשה האופציה להארכת תקופת ההסכם בחמש שנים נוספות, והוסכם שהמפעיל בפועל תהיה חברת יובל גולן, שהינה (בהתאם לכתוב באותו הסכם) חברת בת של המבקשת.

לטענת העיריה עד סוף שנת 2006 הצטברו למבקשת חוב בגין צריכת מים בסכום של 98,417 ₪ (להלן: "חוב המים"), וכן חוב בסכום של כ-600,000 ₪ בגין אי תשלום דמי שימוש.

מספר פעמים מאז שנת 2007 הטילה העיריה עיקולים על חשבונות הבנק של המבקשת, והסירה אותם.

לטענת העיריה העיקולים הוטלו כחלק מהליכי גביה מינהליים שבהם היא רשאית לנקוט לגביית חוב המים. ואילו המבקשת טוענת כי היא אינה חייבת לעיריה דבר, וכי ככל שקיים חוב הוא חוב של חברת יובל גולן ולא של המבקשת.

דיון והכרעה

המבקשת טוענת כי החוב כלפי העיריה, ככל שאומנם קיים חוב כזה, אינו חוב שלה אלא של חברת יובל גולן, וזאת אף אם מדובר בחוב שקדם למועד חתימת ההסכם השני. זאת הואיל והחל מיומה הראשון של ההתקשרות להפעלת הקאנטרי הוא הופעל בפועל על ידי חברת יובל גולן ולא על ידי המבקשת. העיריה אף לא גבתה מעולם תשלום עבור מים מן המבקשת, אלא רק מחברת יובל גולן. העיריה מעולם לא שלחה למבקשת מכתב דרישה של החוב, ובמועד חתימת ההסכם השני לא טענה כי למבקשת נותר חוב כלשהו. המבקשת מוסיפה כי הראיה היחידה שהציגה העיריה לגבי קיומו של חוב היא נספח ד' לתצהירה, שהתאריך על גביו הינו 22.11.09, ואין בסיס לטענה כי מדובר בחוב משנת 2006. העיריה נמנעה מלהציג את הכרטיס שהיא מנהלת לגבי חברת יובל גולן, שהיה מצביע על כך שחברת יובל גולן היא זו ששילמה ומשלמת לעיריה עבור הפעלת הקאנטרי. העובדה שהעיריה הסירה את העיקולים שהטילה מצביעה לגישתה של המבקשת על כך שהיא מודעת לטעותה.

העיריה טוענת כי קיים חוב, וכי בהתאם לפקודת העיריות רישומיה מהווים ראיה לאמור בהם. העיריה מוסיפה, כי חרף היותה של חברת יובל גולן חברת בת של המבקשת, לא הביאה המבקשת כל מסמך המצביע על תשלום החוב לעיריה על ידי חברת יובל גולן. העיריה מדגישה כי מכוח ההסכם המבקשת היא בעלת חוב המים שבגינו הוטלו העיקולים, ולא חברת יובל גולן, שעימה אין לעיריה התקשרות לגבי התקופה נשוא החוב. עוד מציינת העיריה, כי בהתאם לסעיף 18 להסכם ולסעיף 5 להסכם השני אין בהסכמתה להעברת הזכויות לחברת יובל גולן כדי לגרוע מהתחייבויות המבקשת לפי ההסכם, ומכאן שהמבקשת אחראית גם לחובות שנוצרו לאחר החתימה על ההסכם השני.

השאלה הראשונה שאליה עליי להידרש היא אם קיים חוב בגין הפעלת הקאנטרי. העיריה הגישה בעניין זה דו"ח יתרות תשלום מתאריך 22.11.09 המצביע, בין היתר, על קיומו של חוב מים בסכום של 98,417.60 ₪ (נספח ד' לתצהיר מטעמה, להלן: "דו"ח היתרות").

פנקסי העיריה מהווים ראיה לכאורה לגבי החובות המגיעים לעיריה בעד אספקת מים, וזאת בהתאם לסעיפים 318 ו-323א לפקודת העיריות (ראה: ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002) בסעיף 25 לפסק הדין). בענייננו לא הציגה המבקשת כל ראיה אובייקטיבית, בדמות מסמך אודות תשלום החוב או תיעוד אחר, שיש בה כדי להפריך חזקה זו.

עם זאת בדו"ח היתרות אין פירוט של התקופה שאליה מתייחס החוב.

בניגוד לחוב בגין אספקת מים, סעיף 318 לפקודת העיריות אינו חל בנוגע לחוב בגין דמי שימוש המפורט בדו"ח היתרות, הואיל ואין מדובר בחוב ארנונה, בחוב מים או בשומה שנעשתה לפי פקודת העיריות.

לנוכח קביעתי כי קיים חוב מים בגין הפעלת הקאנטרי עליי להידרש לשאלה אם יש מקום לקבוע כי החוב הינו חוב של חברת יובל גולן וליתן סעד הצהרתי כמבוקש על ידי המבקשת. סבורה אני כי התשובה לשאלה זו הינה שלילית, הואיל והמבקשת לא צרפה את חברת יובל גולן כצד להליך. אין מקום להידרש לשאלה מי מבין שתי החברות, המבקשת או חברת יובל גולן, היא בעלת החוב לעיריה בהליך שחברת יובל גולן אינה צד בו.

הכלל הוא כי בתובענה לפסק דין הצהרתי חלה חובה לצרף כל מי שהוא צד נכון ודרוש כדי להגן על זכויותיו. אי צירוף צד רלבנטי מהווה נימוק לדחיית התובענה. בע"א 504/83 רמדאן יוסף זיתון נ' ח'ליל בדר זערורה, פ"ד מא(2) 154 (1987) נפסק בסעיף 6 לפסק הדין:

"הקונה - המשיב היה צד נכון בתביעה לפסק דין הצהרתי הנ"ל והיה צורך להזמינו על מנת להגן על זכויותיו. משלא צורף אפילו אי-הצירוף היה בתום לב, אין פסק הדין מחייב אותו ויש באי צירופו יסוד המצדיק התערבות בית משפט כדי לבטל את פסק הדין ההצהרתי מעיקרא במה שנוגע לזכויותיו. על אחת כמה וכמה שזה דינו של פסק הדין ההצהרתי כאשר אי-הצירוף נעשה במכוון ומתוך העלמת עובדה מהותית מידיעת בית המשפט. מובן מאליו שפסק הדין ההצהרתי בנסיבות כאלה אינו מהווה מעשה בית דין כלפי המשיב.

בספרו (THE DECLARATORY JUDGMENT (1962 עמ' 282 כותב פרופ' י. זמיר:

'הכלל הוא שכל האנשים שנראה שיש להם אינטרס אמיתי בהתנגדות למתן ההצהרה, יש לצרפם כנתבעים, כפי שאמר השופט מוהם בפסק הדין LONDON PASSENGER TRANSPORT BOARD V. MOSCROP (1942) A.C. 332, 345 -"האנשים שהם באמת מעונינים לא היו בפני בית המשפט ... זה נכון שבשל העדרם הם אינם קשורים על ידי ההצהרה, אך בתי המשפט תמיד הכירו בכך שאנשים מעונינים עלולים להיות מושפעים בעקיפין על ידי הצהרה שנעשתה בבית משפט בהעדרם, ושאת האנשים המעונינים, למעט במקרים מיוחדים, יש לעשות צדדים אם על ידי צוי ייצוג או בדרך אחרת, לפני שנעשית ההצהרה המשפיעה על זכויותיהם'.